February 5, 2019

December 22, 2018

Please reload

Recent Posts

An interview with - Yael Moskovich, a volunteer in Fair Planet - Hebrew

April 5, 2017

 

ראיון של מגזין ''קו למושב'' עם יעל מוסקוביץ, מדריכת חקלאים בצוות

  .העמותה באתר הארמיה

 

בראיון היא מספרת על אופי ההתנדבות ומודל העשייה באתיופיה וכמובן

  חוויית ההתנדבות שלה

 

 

 

בת כמה את

25

באיזה מושב גדלת ואיך זה לגדול במושב על גבול מצריים? האם מרגישים את הקרבה לגבול?

נולדתי וגדלתי במושב קדש ברנע שנמצא בפתחת ניצנה שעל גבול מצריים. במועצה האזורית רמת נגב. אני חושבת ומרגישה שהקרבה לגבול לא השפיעה במיוחד על חיי במושב. הגבול עם מצרים עד השנים האחרונות ולאחר הסכם השלום לא היה מסוכן במיוחד. בשנים האחרונות יש מתיחות קלה, מסתננים שעברו את הגבול, דעאש באזור, ועוד.. אבל כשגדלים לתוך המציאות הזאת זה הופך להיות חלק מהשגרה. לא זוכרת שהקרבה לגבול השפיעה על החיים שלי במושב.

 

ספרי על ילדותך במושב

מושב קדש ברנע הוא מושב מאוד קטן, 60 משפחות שכולם מכירים את כולם.

בשכבת הגיל בה גדלתי היינו רק שתי בנות. מה שגרם לחברויות רבות בכל הגילאים השונים. אני מרגישה שזכיתי לגדול במושב שהוא משפחה. חוגגים את החגים ביחד. ארוחות שבת אוכלים ביחד. חתונות ואירועים- ביחד. זה לא מובן מאליו. החברים שגדלתי איתם במושב הם משפחה עבורי ואני יודעת שאהיה שם עבורם והם עבורי תמיד.

מבחן התוצאה היא לראות מושב שקיים רק 38 שנה וכבר יש בו שלושה דורות שגרים במושב. ואחוזים מאוד גבוהים של בנים חוזרים שחזרו למושב להיות חקלאים ולגדל כאן את הילדים שלהם, וליהנות מחינוך, תרבות ואווירה

משפחתית

הקושי בילדות במושב, לפחות עבורי, היה המרחק הגדול מכל מקום אחר. מי

שאין לו רישיון ורכב מתקשה מאוד לצאת מהמושב. אני בגיל 15 יצאתי ללמוד בפנימייה בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון. שם הכרתי המון חברים מאזורים שונים בארץ, המרחק של המושב מכל מקום אחר הקשה עלי בתור ילדה להתנייד בקלות מהבית והמושב בתחבורה ציבורית.

 

במה עוסקת משפחתך?

הורי הם ממייסדי מושב קדש ברנע משנת 1977 שאז היה עוד בסיני לפני 38 שנים. היום, אבי, יענקלה מוסקוביץ' מנהל את מו"פ החקלאים במועצה האזורית רמת נגב כבר 25 שנים.  אמי, עדינה מוסקוביץ ניהלה את אולפן העולים בקהילה החינוכית ניצנה במשך 10 שנים וכיום מאמנת אידית ומשפחתית ומנחת קבוצות הורים וקשישים. כמו כן, מתנדבת במד"א ובכלא קציעות בהנחיית אסירים וכמובן סבתא במשרה מלאה לשתי נכדות.  אחי הגדול, ברק,35 בן חוזר למושב ומגדל תרנגולי הודו. נשוי לשירן ואבא לנטע וניר. אחי גיא 32 צייר, ולומד בישיבת מכון מאיר בירושלים.

 

היכן שירתת בצבא? מה עשייתך לאחר השירות הצבאי?

לפני הצבא עשיתי שנת שירות 'בעמותת קדימה' שהינה חלק מעמותת "לשובע". עבודה בבית נוער בעיר יבנה עם אוכלוסייה שרובה מעולי אתיופיה. בית נוער לילדים  בגילאי 10-17 שמגיעים לאחר בית הספר לשיעורי העשרה, ארוחה חמה ועזרה בלימודים. לאחר שנת השירות התגייסתי לחיל החינוך ושירתי כמש"קית חינוך בגדוד הפיקוד של חיל השריון בשיזפון המכשיר מפקדים וקצינים.

 לאחר הצבא עבדתי כסייעת בגן ילדים במושב במשך כמעט שנה ולאחר מכן יצאתי לטייל במזרח למשך חמישה חודשים. אחרי הטיול עברתי לגור בירושלים והתחלתי לימודי תואר בחינוך מיוחד במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין שבבית הכרם. אחרי שנתיים לימודים (מתוך 4 שנים) החלטתי להשהות את הלימודים למשך שנה.

 

איך שמעת והגעת להתנדבות בפייר פלאנט?

סיימתי שנה שנייה במכללה ע"ש דוד ילין שבירושלים בלימודי חינוך מיוחד.  הלימודים היו מאוד מעניינים ומאוד מעשירים והרגשתי שחינוך מיוחד זה התחום שאני רוצה לעסוק בו. למרות שהלימודים במכללה היו מאוד מתאימים עבורי הרגשתי שאני זקוקה להפסקה ולשינוי בשגרה הסטודנטיאלית זאת כדי לחזור אליהם בטוחה יותר אחר כך.

אני מאמינה שלהתרחק מהמסלול בו אתה נמצא ולהסתכל עליו מזווית שונה רק מעצים את הרצון להמשיך בעשייה בו אחר כך. החלטתי לעשות שנה הפסקה מהלימודים אך רציתי שהשנה לא תהיה לחינם. רציתי לחוות משהו שונה ולהתנסות במשהו שעוד לא עשיתי קודם. בהתחלה חשבתי על התנדבות בחינוך (התחום שבו אני עוסקת כל הזמן) מצאתי כל מיני התנדבויות בחינוך באפריקה שעניינו אותי. בזמן החיפושים נתקלתי ברשת במאמר שמישהו כתב ביקורת על ההתנדבויות באפריקה. ממנו הבנתי שההתנדבויות האלה, שנהיו כל כך מבוקשות ופופולריות כיום, יכולות להיות מאוד זוהרות מבחוץ "אני התנדבתי באפריקה ועזרתי לחלשים"  אך הן בעצם פוגעות באוכלוסייה, מבזבזות כספים על מתנדבים שרוצים את השם הנפלא של מתנדב במדינות מוחלשות ובסופו של דבר יותר מזיקות ממועילות למדינות המתפתחות. מאוד התחברתי לדברים והבנתי שאני לא רוצה להגיע לבית יתומים או מרכז לילדים באפריקה להתחבר ולהיקשר לילדים למשך חודשיים-שלושה חודשים ואחר כך לנטוש אותם ולהגיד שעשיתי משהו טוב. שתרמתי. החלטתי שאני רוצה למצוא התנדבות אחרת, שבה כן אוכל לתרום, באמת, גם לעצמי וגם לכלל וככה הגעתי להתנדבות של פייר פלאנט דרך חיפוש באינטרנט. חשבתי שזאת הזדמנות מדהימה להתנסות בתחום שמעולם לא נגעתי בו, חקלאות. ודרך החקלאות להתחבר למקומיים ,להכיר ולעזור לשפר את איכות החיים שלהם וגם ללמוד על התרבות באתיופיה ולחיות כאן בתנאים המקומיים.

 

במיונים הראשונים להתנדבות הבנתי כמה חבל ועצוב שאין לי פיסה של ידע בתחום שאני חיה בו ומוקפת בו כל חיי. מושב קדש ברנע הוא מושב חקלאי! חקלאות היא 90% מתחום העבודה במושב. הורי היו חקלאים כל חייהם. אני זוכרת את עצמי נוסעת עם אבא שלי בטרקטור לרפת. ואין לי שום ידע. לא על גידול ירקות ,לא על מחלות ומזיקים ,לא על השקיה ובטח שלא על עגבניות  שזהו הגידול הנפוץ ביותר באזור שלנו. (אני חושבת שכל בת  ובן מושב צריכים ידע בסיסי בחקלאות). הגעתי למיונים של הפרויקט והודיתי בלב שלם שאני מושבניקית גאה חסרת ידע בחקלאות. שאבא שלי מנהל מו"פ (מחקר ופיתוח חקלאי) רמת נגב ואני לא יודעת מה זה קימחון וחלפת  (מחלות עלים), הדלייה או דישון.

 

 

למה דווקא אתיופיה?

פרויקט פייר פלאנט פועל רק באתיופיה כרגע, מזה חמש שנים.

רציתי להגיע  לאפריקה כי עדיין לא הזדמן לי להגיע לכאן וחיפשתי חוויה אחרת שעוד לא התנסיתי בה. אחרי שקראתי על פייר פלאנט הבנתי שאני רוצה לקחת חלק בפרויקט שנמצא באתיופיה. עברתי את תהליך המיונים בהצלחה וכך הגעתי לאתיופיה.

זוהי מדינה כל כך מעניינת ושונה מבחינה תרבותית. למדתי כל כך הרבה על התרבות, האנשים וההבדלים בין אורח החיים שלנו בישראל לעומת החיים כאן באתיופיה. היחס הבין אישי ששונה כאן ממדינות המערב. למשל, עמידה בזמנים, כל כך שונה תרבותית. אני יכולה לקבוע ביקור חקלאים ב9 בבוקר ( 3 בבוקר בזמן מקומי- כאן הספירה ב1= 7 בבוקר) והם יגיעו ב10 ועוד ירצו לשתות קפה לפני שניסע ולא יתנצלו על האיחור, כי כאן זה בסדר לאחר. על כל שאלה של כן ולא הם תמיד יענו כן ( גם אם הם מתכוונים ללא) כי הם ירצו לרצות אותך ולשמח אותך אז התשובה תמיד תהיה חיובית כך יוצא מצב שאני שואלת מישהו אם נוכל להיפגש מחר והוא יענה לי שכן. יגיע מחר והפגישה לא תתקיים. אבל הכוונה שלו מראש הייתה טובה. השנה כאן היא 2009 ולא 2017. עדיין לא ממש הבנתי למה. ויש להם בערך כל יומיים חג אחר. יש להם כאן טקס לקפה והפסקה של שעתיים כל יום בין 12-14. והכל כאן כל כך שונה ומיוחד. לקח לי בערך חודש רק להבין את אורח החיים כאן ולנסות להשתלב בו

 

האם תמיד ידעת שתרצי לעשות משהו מיוחד?

קשה לי לומר שאני עושה משהו מיוחד. זאת פשוט עוד בחירה וחוויה שבחרתי לקחת בה חלק. אני מאמינה שהחיים מאפשרים לכל אחד לעשות כל מה שעולה על רוחו. לפעמים לאנשים קשה לצאת מהמסלול המוכר והבטוח ( בי"ס, צבא, לימודים, חתונה, עבודה וגידול ילדים.) אין לי בעיה עם המסלול הרגיל מי שטוב לו עם הדרך הזאת ומרגיש מסופק ושלם זה מבורך. אני מרגישה שהחיים מאפשרים לי להתנסות בכל כך הרבה תחומים, אז למה לא... החיים הם אוסף של חוויות ואם אני יכולה לעשות טוב לאנשים על הדרך אז זאת המטרה שלי בחיים.

אני חושבת שפייר פלאנט הוא פרויקט שבאמת מאפשר למתנדבים בו לעסוק בעשייה חשובה וערכית שיכולה לתרום כל כך הרבה לאוכלוסייה כאן באתיופיה ללא מטרת אינטרס אישי. אני מרגישה שכל יום כאן מאתגר, מלמד ומעשיר את המתנדב ומאפשר לו לתת את ה100 אחוז מהיכולות שלו ומעבר כדי להשפיע ולעזור לחקלאים. אני מודה על ההזדמנות לקחת חלק בתהליך שנעשה פה.

 

ספרי על הכשרתך ועל לימודי החקלאות לקראת ההתנדבות בפרויקט

אני זוכרת ששבועיים לפני הטיסה הוסיפו אותי לקבוצת הווטצאפ של המתנדבים שנמצאים באתיופיה. פתאום שלחו כל מיני תמונות של עלים נגועים במחלות חורים בעגבנייה, התחילו להתייעץ שם בכל מיני מילים שלא הבנתי . תפסתי את הראש ואמרתי לאן אני מכניסה את עצמי? מה אני מבינה בכלל בכל זה. איך אני אצליח לייעץ לחקלאים ועוד באתיופיה איך לגדל עגבניות. איך בכלל קיבלו אותי להתנדבות?

בדרך כלל אני יודעת שהמתנדבים עוברים הכשרה עוד בארץ אבל בגלל שאני הגעתי הישר מטיול בהודו לא היה לי זמן לעבור סמינר בארץ והייתי צריכה לצמצם את הפער של הידע מכאן.

 

הגענו ביום הראשון אחרי טיסה מישראל, ישר לביקור חקלאים בכפר יחד עם המתנדבת, עדי ( או בשמה המקומי עדו) שהייתה שבועיים לפני סיום ההתנדבות. נסענו במשך שעה ל'קבלה' (ב' סגולה) כפר, אספנו בדרך כל מיני מקומיים. לא הבנתי איפה אני לא הבנתי מה קורה ועדו הרגישה כל כך בטוח. הגענו ל"שדה" של חקלאי. בתור מושבניקית ישראלית ציפיתי לראות לפחות 50 דונם של עגבניות, לא ציפיתי לחממה אבל בטח שלא ציפיתי לפחות מדונם. כל שדה של חקלאי הוא בערך דונם לכל היותר. החלקה מושקית בשיטת הצפה של תעלות בין ערוגות. עדו ישבה עם כל החקלאים והסבירה להם איך לרסס נכון את השדה כשיש מחלה. ( החקלאים מרססים עם מרססי גב של 15 ליטר. ) הסתכלתי עליה בהערצה, לא הבנתי מאיפה יש לה את כל הידע. ועוד באנגלית אמהרית ואורומית ביחד.  ( השפה הרשמית באזור זה באתיופיה היא אורומית, רוב הכפריים לא יודעים בכלל אמהרית, בטח שלא אנגלית).

 

לא הבנתי איך אני הולכת להיות במקומה ממש עוד שבוע. איך אעמוד בביטחון מול חקלאי ואמליץ לו מה נכון ולא נכון לעשות. אני הגעתי להתנדבות בערך שלושה שבועות לפני שחילקו שתילים לחקלאים ( השתילים מגיעים מחברת ג'ויטק שבאדיס אבבה).

בשבוע הראשון הסתובבתי ביחד עם אשל הרכז של הפרויקט ולמדתי כיצד להעביר ביקור בשדה של חקלאי, בשלב הראשון הסתובבנו בשדות של החקלאים כדי לדאוג שיכינו את האדמות לקראת שתילה. כל המידע שהייתי צריכה לדעת בינתיים היה ערוגה 80 ס"מ (שאדטם- אורומית) תעלה 40 ס"מ ( אפורטם- אורומית) אורך הערוגה 6 מ' (ג'אטם) עומק התעלה 20 ס"מ (דיטאם) עד פה הבנתי. לאט לאט הבנתי שכדי להיות מקצועית כמה שיותר אני פשוט צריכה לכתוב וללמוד כל הזמן עוד. בבוקר ביקורי חקלאים בערב לומדת על מחלות ומזיקים. על עגבניות. על הדלייה. על דישון. ובכמה שיותר שפות יותר טוב.

 

בסופו של דבר לכל ביקור אני מגיעה לבד לחקלאי ואני צריכה לתת לו מענה. מה לרסס ,מתי לרסס. החקלאים מחכים  לי כל השבוע. שומרים עבורי עגבנייה עם חור או צמח שאכלה אותו תולעת ורוצים שאגיד להם מה לעשות. חשוב לי להגיד שאני לא מחליטה לבד. בכל זאת אני באמת כאן לארבעה חודשים ובאמת למדתי המון אבל לפני כל החלטה והמלצה על ריסוס או כל דבר חריג שראיתי בשדה של חקלאי אני מצלמת בטלפון (מזל שיש לנו מדיה היום- גם באתיופיה) ושולחת להתייעצות למומחים של פייר פלאנט, כדי לקבל חוות דעת נוספת. החקלאים יודעים שאני שואלת ומעבירה הלאה כדי לתת להם את ההמלצה הטובה ביותר והמשתלמת ביותר עבורם.

לאורך ההתנדבות גיליתי כמה הרבה אני לומדת ויודעת. פתאום אני מסתובבת בין הצמחים ויודעת לזהות מחלות ומזיקים. יודעת להסביר באורומית לחקלאי מקומי שיש לו cut worm  בשדה והוא חייב לרסס. פתאום החקלאים מחכים לי בקוצר רוח. רק רוצים להראות לי איך הם הביאו מקלות והכינו הדלייה ( שיטת קשירה של השתילים לסנדות על מנת להחזיק את הצמחים באוויר) ולהראות דברים חריגים משדה. או שפתאום יצאו פרחים והם מתרגשים ומחכים לשתף אותי גם.  

ההכשרה המקצועית מתרחשת כל הזמן לאורך כל ההתנדבות. כל הזמן המתנדבים בלמידה ובהרחבת הידע המקצועי. דרך הרכז של הפרויקט שמלווה את המתנדבים באתר ונותן מענה לכל שאלה או חוסר ידע מקצועי. בנוסף ,כל ביקור וכל מעקב אחר שדה המחקר מועבר לד"ר אלון הברפלד ולד"ר שושן הרן, ראשי הפרויקט בארץ, למעקב צמוד. הם יודעים  על כל שינוי וכל התפתחות בשדה המחקר ואצל החקלאים שמשתתפים בפרויקט, מייעצים ותורמים מרחוק. הם מגיעים לכאן לאתיופיה לפחות פעם בחודשיים ומעורבים כל הזמן.

 

מה היה כאשר נחתת באתיופיה? איך הרגשת?

הגעתי לאתיופיה אחרי שהייתי במזרח כבר פעמיים וחשבתי שזה יהיה דומה. מדינה מתפתחת. נחתי באתיופיה והבנתי שזה לא דומה בכלל. האנשים הצבעים הריחות והמוזיקה. הכל כל כך צבעוני. ואני כל כך שונה. לא בדיוק הבנתי לאן אני מגיעה ועם איזה אוכלוסייה אני הולכת לעבוד ואיך בכלל אצליח להעביר כאן ארבעה חודשים. אך התרגשתי מאוד והסתקרנתי לראות מה יקרה בהמשך. במיונים להתנדבות ניסו להסביר לנו על האווירה על התרבות באתיופיה. אבל עד שלא ראיתי בעצמי וחוויתי בעצמי את המדינה המיוחדת הזאת לא הבנתי באמת. קשה להסביר למישהו שלא היה באתיופיה עד כמה היא ייחודית מעניינת ומיוחדת.

כל הזמן הכפריים מבקשים ממני לקחת אותם איתי לישראל. אני תמיד עונה להם שאני בכלל רוצה להישאר פה.

 

ספרי על סדר יומך בעבודה

הפרויקט של פייר פלאנט פעיל בשלושה אתרים באתיופיה (אני נמצאת בפרויקט שבמזרח אתיופיה, שם השפה המקומית היא אורומו). ההתנדבות בכל אתר מתחלקת לשני חלקים:  הראשון -התנדבות בשדה מחקר שבוחן זנים של גידולים שונים בתנאי השטח של אתיופיה ובשיטות הגידול שנגישות לחקלאים הקטנים, בשאיפה לראות איזה זנים חזקים ועמידים בעלי התאמה לגידול באזור. את הזנים פייר פלאנט מקבלת מחברות הזרעים המובילות בעולם שמשתפות אתה פעולה בפרויקט  (הזרע מקבוצת לימגרין, סינג'נטה, באייר, איסט-ווסט, ואנזה זאדן). חשוב לי להדגיש שגם קק"ל תרמה לנו לפעילות גם בידע וגם במימון , מש"ב מסייעים לנו בפרויקט ולאחרונה גם ממשלת הולנד תורמת לנו לנושא ההדרכה.

 

.

בשדה המחקר נמצאים שני מתנדבים כל יום ומנהלים את השדה. השדה מורכב מחלקות שמושקות בערוגות ותעלות הצפה, שאלו תנאי הגידול של החקלאים המקומיים, וחלקות שמושקות בטפטפות שנתרמו על ידי נטפים (כהדגמה לאפשרות לחסוך במים). בשדה המחקר יש זנים של עגבנייה פלפל ובצל.

 החלק השני -בנוסף לשדה המחקר לפרויקט באתר בו אני נמצאת בהראמייה יש כ- 60 חקלאים בעשרה כפרים. בכל כפר נמצאים בין 5-8 חקלאים ולכל כפר אנחנו מגיעים לביקור חקלאים פעם בשבוע.

לכל ביקור מגיע מומחה מטעם משרד החקלאות ,נציג מטעם הכפר שמכונה DA שיש לו בדרך כלל אנגלית טובה והוא מכיר את החקלאים וכמובן מתנדב או מתנדבת מהפרויקט.

הרעיון בביקורי החקלאים הוא לא רק לבוא ולהגיד להם מה טוב ומה לא טוב בשדה. ההפך, במשך ההתנדבות הבנתי שאין דבר כזה טוב ולא טוב. בכל ביקור כשאני מגיעה לשדה של חקלאי אני בעצם מגיעה אליו הביתה. כשאני מתיישבת על האדמה אני בעצם יושבת בסלון שלו, אני לא יכולה לבוא וישר לתת הערות. 'השדה לא מושקה ,הערוגות לא מסודרות ויש בשדה שלך מחלות.' קודם כל אני שואלת את החקלאי לשלומו, איך הייתה העבודה השבוע בשדה? האם הייתה לו בעייה כלשהיא בהשקיה ,בדישון? אולי מישהו מהמשפחה שלו מת ( משהו שקורה פה המון) ולכן לא היה לו פנאי לטפל בשדה השבוע. כשהחקלאי באמת מרגיש שאכפת לי ממנו, שאני לא כאן רק בשביל העגבניות, אלא אני כאן כי יש כאן בן אדם, משפחה, שהשדה הזה הולך לפרנס אותה. אני מסבירה לו שאם הוא יישם את ההמלצות שניתן לו יכול להיות שתהיה לו יותר פרנסה להביא הביתה ויותר ידע חקלאי. אנחנו לא רק אומרים לו מה לעשות אלא באמת מסבירים למה ורוצים ללמד ולהעביר לחקלאי את הידע. אני לא מגיעה לחקלאי ואומרת לו תעשה הדלייה כי ככה אמרתי. אני אומרת לו שצמח העגבנייה מהזן החדש והאיכותי, צריך להחזיק הרבה מאד יבול (לזנים המקומיים רק מספר קטן של פירות ולכן היבול נמוך). ולכן לצמח כזה קשה להחזיק את עצמו באוויר בזכות עצמו וככל שהפרי גדל הצמח כבד יותר ונופל על האדמה. המגע עם האדמה והמים מביא מחלות לעלים ולצמח והעגבניות נופלות לתעלה. אם נשים מקלות וחבלים שיחזיקו את העגבנייה באוויר , אורך הזמן שהצמח יניב פירות יהיה יותר ארוך, הצמח ישמר ממחלות והפירות יהיו באוויר וישמרו על איכות טובה.

המטרה של פייר פלאנט בסופו של דבר היא להעביר ידע. אני מנסה בכל ביקור לתת למומחה מטעם משרד החקלאות ולDA שמגיע איתי למצוא לבד את המחלות, לתת את ההמלצות לחקלאי על סמך ביקורים קודמים שלנו. כשאני רואה שהם כבר יודעים לזהות לבד אין יותר שמחה ממני לעמוד בצד ולראות איך הכל יכול להתנהל גם בלעדי. אני מקווה שכל חקלאי שאני מלווה במהלך התקופה שלי פה באמת רכש ידע על גידול עגבניות ובעונה הבאה הוא יוכל לגדל עגבניות על סמך הידע שפייר פלאנט העבירה לו בזכות עצמו, ובתקווה יעביר את הידע גם לחברים האחרים שלו בכפר.

 

ספרי על חוויה מדהימה

קשה לספר על חוויה מדהימה אחת. כל יום יש אלף חוויות מדהימות לפחות. יש ימים קשים שבהם מציקים לי ברחוב, כל היום צועקים לי פרנג' פארנג'= לבן, אני באמת הלבנה היחידה באזור. נוסעת בבאזז ( ריקשה מקומית) לכפר שמנותק מתשתיות מים או חשמל ובו ילדים שרצים אלי חצי ערומים ולא מבינים איך יש בני אדם שהצבע שלהם לא שחור. זאת הפעם הראשונה בחיי שצבע העור שלי מפריע לי כל כך, ומבדיל אותי כל כך מהסביבה.

אני חושבת שהחוויה המדהימה ביותר היא התפתחות הקשרים האישיים עם המקומיים. דבר שלא היה לי מובן מאליו כלל כשהגעתי. כשמקומי אומר לך שלום הוא לוחץ את היד ומושיט כתף אל כתף. ככל שהשלום יותר ארוך (יותר מכות על הכתף) כך ההערכה והאהבה שהאדם רוכש אליך יותר גדולה.

בתחילת ההתנדבות, כשהגעתי לחקלאים, הם היו לוחצים לי את היד או רק מהנהנים עם הראש. היום אחרי שלושה חודשים טקס השלום לוקח כמה דקות מהביקור ומלווה בהמון חיבוקים והערכה והמון מכות על הכתף. אז אם הצלחתי לקבל את האהדה של החקלאים כנראה שעשיתי משהו בסדר. 

חוויה נוספת שזכורה לי מאוד היא הפרח הראשון שראיתי אצל חקלאי בשדה. הגעתי לביקור, ירדתי מהבאזז והחקלאי אחמד קאליף, רץ אלי וצועק לי " אילילי אילילי" לא הבנתי מה הוא רוצה כי עד עכשיו לא היו פרחים בשתילים אז זאת מילה שעוד לא למדתי באורומית וביקשתי תרגום מהמומחה סאלם שבאה איתי שאמרה לי שהוא מתכוון לפרח. מוחמד משך אותי ביד אל אחד הצמחים והראה לי ניצן קטן שאפילו לא נפתח. אני חושבת שזה היה הרגע שבו הבנתי כמה משמעותית ההתנדבות הזאת. אני מגיעה פעם בשבוע לביקור של 15- 20 דק אצל כל חקלאי. אבל החקלאים האלה נמצאים בשדה ( מזכירה שזה בערך דונם אחד) כל היום. עובדים ומשקיעים את כל זמנם בשתילים האלה, וכשהם רואים תוצאות הם מתרגשים, הם מעריכים והם מבינים שלהשקעה שלהם תהיה תוצאה בסוף.

 

מה גורם לך לאושר בעבודת ההתנדבות?

אני חושבת שהאושר האמתי הוא לקום כל בוקר ולדעת שאני עושה משהו טוב למישהו אחר. שהחקלאים מחכים לי כל שבוע. מופתעים כל פעם מחדש שאני עדיין כאן באתיופיה שאני כל שבוע מגיעה רק בשבילם. האנשים באתיופיה כל כך חמים וכל כך שמחים. אני חושבת שעם כל העוני וכל "העולם שלישי" שהם חיים בו יש להם שמחת חיים ויש להם סבלנות שאין בעולם המערבי. הם לא ממהרים ,הם לא כועסים והם תמיד צוחקים ומחייכים. אולי זה שווה הכל. אני חושבת שבשבילי ההתנדבות הזאת הייתה הזדמנות פז לגלות אוכלוסייה כל כך מעניינת וחמה ושונה מהעולם שאנחנו חיים בו. כל כפר שאני מגיעה אליו אני מרגישה שהגעתי למשפחה שלי, שאני מוגנת, שאף אחד לא יפגע בי כשאני איתם. זה לא מובן מאליו שאני פארנג'ית יחידה שמסתובבת בכפרים, ועוד בחורה. ומעולם לא הרגשתי בטוחה יותר.

עונה של גידול עגבניות לוקחת בערך חמישה - ששה חודשים. לעבור את התהליך ביחד עם החקלאים ולראות את ההתפתחות וההתקדמות שלהם, את הרצון ללמוד ולהשתפר לאורך כל התקופה הזאת הייתה בשבילי חוויה מדהימה. למדתי המון על חקלאות ,על אתיופיה ועל החשיבות של יצירת קשרים בינאישיים המבוססים על כבוד ,הסתכלות בגובה עיניים ושיתוף פעולה.

 

כיצד קיבלו אותך התושבים?

מה שמאוד יפה אצל המקומיים באתיופיה זה שהם מאוד חמים ומאוד פתוחים. ואם אני יודעת שתים שלוש מילים באורומית אני כבר מתקבלת בברכה. לפעמים זה יכול להיות מאוד מעייף בשביל בחורה שבאה מהעולם המערבי שבו יש המון חשיבות לפרטיות ולכבד את המרחב האישי. כאן אם אני יושבת לאכול ארוחה לבד במסעדה תמיד מישהו יצטרף אלי, אם אני אלך ברחוב יפנו אלי לפחות חמישה אנשים במקרה הטוב. האיזור שאני נמצאת בו באתיופיה לא מתוייר כל כך ולכן ההבדלים ביני לבין המקומיים מאוד מורגשים. אין כאן מערביים בכלל. הצבע שלי כל כך בולט לעין שאף אחד לא מצליח להתעלם ממני ברחוב. אני לפעמים רוצה להעלם ולא לבלוט כל כך בשטח וזה פשוט בלתי אפשרי.

אני לא יודעת איך ארגיש כשאחזור לארץ ואף אחד לא יסתכל עלי כשאני אוכלת במסעדה אף אחד לא יצחקק כשאני אלך ברחוב או ישאל אותי לאן אני הולכת.

שאלתי פה כמה מקומיים איך הם היו מרגישים אם כל הזמן היו אומרים להם שחור שחור שחור. הם צחקו וענו לי שזאת מחמאה בשבילי שקוראים לי פארנג'. עניתי להם שקודם כל אני בן אדם ויש לי שם לפני צבע העור שלי.

 

ומה בעתיד?

אני לא אוהבת לחשוב יותר מידי קדימה. כרגע נשאר לי עוד חודש באתיופיה ואני כבר עצובה לעזוב. אחזור לארץ ואסיים את הלימודים לתואר. ונראה מה בהמשך.

מה שבטוח שמצאתי עוד תחום שמעניין אותי- חקלאות.  אני בטוחה שארצה ללמוד יותר ולפתח את התחום הזה גם בעתיד.

 

האם תרצי להוסיף משהו?

אני חושבת, שאם כבר יש לי הזדמנות ועוד  לקראת חג הפסח, אני רוצה לומר שהצעד שלי לקראת חוויה כזאת מעצימה ומרגשת באתיופיה בפרויקט של פייר פלאנט זה לא אומץ, וזה לא נועזות. כל מי שבקשר איתי מהארץ לא מספיק להגיד לי כמה אני תורמת, כמה אני אמיצה שטסתי לאתיופיה ועוד להתנדב ואני מקבלת הרבה תשבחות ולדעתי לא כולן בצדק.

אני בסך הכל הלכתי אחרי הבחירות שלי הרצונות שלי והחלומות שלי. אני מאמינה שכל אדם שרוצה 'לצאת מעבדות לחרות' צריך להבין שהדבר היחיד שמונע ממנו את החופש האישי שלו זה הוא עצמו. לכולנו יש שאיפות וחלומות ובדרך כלל אנחנו פוחדים להגשים אותם. אנחנו מונעים מעצמנו. אולי אני לא אצליח, אעדיף להישאר איפה שמוכר ובטוח, מה יחשבו עלי? . החיים מזמנים לנו כל כך הרבה אפשרויות רק צריך לקחת אותן ולא לפחד ממה שיקרה או מה אנשים סביבי יגידו ויחשבו על הצעד שאני בוחרת

 לעשות.

 

לפני ההחלטה שלי להפסיק את הלימודים ולצאת לאתיופיה קיבלתי הרבה תגובות כמו " את לא תחזרי ללימודים" "תסיימי את מה שהתחלת ואז תלכי," "את חסרת אחריות," המון ביקורת שיכלה להשפיע עלי ולגרום לי להישאר במקום שאני לא רוצה. אני עניתי שיכול להיות שאני לא אחזור ללימודים אבל  אם זה יקרה כנראה שזה מה שצריך לקרות. היום אני יודעת שאני כן אחזור. ואני אחזור ללימודים כשאני עוד יותר בטוחה שזה הדבר שמתאים לי ונכון לי לעשות. אז אני מאחלת לכולם לכבוד חג החירות ללכת אחרי החלומות שלהם ולהגשים אותם. לא לפחד לשנות את המסלול הבטוח, לשבור גבולות ומוסכמות ולהעז. אנחנו חיים פעם אחת. ואם נכשל ונפול, ננקה את האבק מהבגדים נלמד את הלקח ונמשיך הלאה. ככה החיים יהיו יותר מעניינים יותר מלמדים ויותר משמעותיים.

 

ועוד נקודה שמתקשרת לחג החירות: הפרויקט של פייר פלאנט מאפשר לחקלאים האתיופיים לצאת ממעגל העוני הלוכד אותם, ובאמצעות הגישה לזני ירקות איכותיים לשפר את היבולים וההכנסות, לצאת לעצמאות כלכלית ולשפר את העתיד לבני משפחותיהם. זוהי חירות!

חג שמח.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Please reload

Archive